הדיבור מתחיל מבפנים

כאנשים מגמגמים, אני בטוחה שכולנו שמענו שהנשימה והדיבור קשורים זה לזה.

נשימה היא דבר כל כך רחב ומורכב שצריך (אם זה מעניין אותנו) להיכנס ולהעמיק בתוכה, לפרק אותה ולהבין מבפנים את הדבר הזה שהוא כל כך קרוב ועדיין כל כך רחוק מהעין של עצמינו.

לימדו אותנו ללכת, לאכול בסכין ומזלג, לכתוב, נימוסין ודרך ארץ אך לא לימדו אותנו לנשום.

זו "אפליקציה " קסומה וכמוסה של הגוף, אוטונמית ובלעדיה לא נחיה.

בילדותי גמגמתי קשות, בליווי שלל התופעות הגופניות של חרדה, תקיעות וסבל.

תחושה של עמידה מעל תהום כאשר נדרשתי לדבר. 

השתיקה וההתכנסות היו לי למרחב בטוח.

אין זה פלא שמצאתי את דרכי אל תוך היוגה כי היא נותנת לי אפשרות ולגיטימציה להיות בשקט.

זה כל מה שרציתי כשהייתי ילדה.

להתחבא במערה.

פראניאמה (תרגילי נשימה) היא חלק מהותי ובלתי נפרד מאימון היוגה. 

כאינסוף מבנים וצורות של הגוף, כך אינסוף צורות תרגילי הנשימה. 

מחזור נשימה הוא שאיפה, עצירה, נשיפה, עצירה. נשמע פשוט וסתמי.

אך בין ובתוך כל מרכיבי הנשימה יש אינסוף דרכים להתערב ולשנות.

הדיבור או הפקת הקול מתקיימים בזמן הוצאת האוויר

ואז רגע של עצירה קלה ושקט

ואז שאיפה - הכנסת אוויר

עוד רגע של עצירה קלה

ואז שוב דיבור בנשיפה.

וחוזר חלילה.

ובמצב של גמגום והיעדר השטף, כל חלקי הדיבור בתקיעות.

כל המערכת נכנסת לפייט.

אימון על כל מרכיבי הנשימה ופירוקם לכדי - 

קצב, עוצמה, עם או בלי קול, מקום בגוף, אורך, נשימה רצופה או הדרגתית, נשימה אל אחד מהצדדים ועוד ועוד צורות אינסוף

יכול להביא לשינוי באופי השמעת קולינו בעולם.

אנשים מגמגמים ונשים מגמגמות נמצאים בחוויה של כיווץ מול העולם החיצוני מתוך חוסר יכולת להתבטא ולדבר בחופשיות.

חוויה נוספת והיא משמעותית לא פחות היא כיווץ פנימי. גם ברמה של רוח ורגשות כמו תסכול, שיפוטיות פנימית ומחשבות פגומות

וגם ברמה של חומר- הגוף הממשי חווה כיווץ. הגמגום מתבטא בגוף אם בהזעה, בדופק מואץ, ביובש בפה ובבטן מכווצת.

הגוף הוא הכלי שלנו.

לצד העבודה הרחבה כרוחב היקום על נשימה,

נשזרת גם עבודה על חללים פנימיים של הגוף, דרך כיווץ והתרחבות אשר יוצרים חיכוך ולחץ של הרקמות הרכות על איברים פנימיים ועל השלד מה שמשפיע על מערכות רבות כמו העצבים, מערכת הדם וכו'.

ושילוב של הנל יחד- נשימה ובנדות (עבודה על חללים פנימיים בגוף) - יכול להוות מבנה של אימון ששווה להכניסו אל היום יום שלנו. 

רבים אומרים שהכל מתחיל ונגמר בראש, בדימוי העצמי ומחשבות מורידות ושליליות על עצמינו או על איך העולם רואה וחושב עלינו

ואלה המכשולים לשטף בדיבור. איני חושבת שזו טעות.

אך לצד זה, אני מכתירה את העבודה דרך הגוף כהכרחית ויכולה להביא לפריצת דרך בשטף הדיבור.

תרגילי הנשימה צריכים להתבצע יום-יום כשם שצחצוח השיניים מתבצע יום-יום כחלק מתהליך הניקוי שלנו. בייחוד אם אנחנו חווים תקיעות בדיבור.

פראנימה ובנדה מפנות את הדרכים הפנימיות.

כאשר תרגילי הנשימה מבוצעים כראוי בהתמדה ובחזרתיות נחשפת קרקע יציבה יותר.

הנשימה מתייצבת ונהיית קלילה יותר, מקומות וחללים בגוף שהרגישו מכווצים - זוכים למרחב ומרווח

ומהווים דרך פנויה לנשימה לעבור בה.

יש עוד עקרונות שנכנסים אל תוך ארגז הכלים הזה כמו חיבור לאמצע, השתרשות והמגע עם הקרקע, השקטת תודעה ופעימתיות.

הכל דרך הגוף.

אני מאמינה ומרגישה זאת על גופי

הדיבור מתחיל מבפנים.

אפריל 24