סבתא רבקה

סבתא רבקה.

מותג שמלווה אותי כבר 41 שנה.

סבתא רבקה זה צירוף מילים שמעלה בי ניחוחות של סירים מהבילים על האש,

סיר מתכת ששומר בתוכו עיגול מושלם של אומלט (זר לא יבין זאת)

מתוק הזיכרון שעולה כל פעם שאני עושה ספונג'ה ומכניסה את שולי השמלה בצד התחתונים כדי שלא תירטב.

מכירה כל כך מקרוב את חריצי השנים על צווארה ועל הידיים. תמיד היו שם.

העברית מתגלגלת לה בפה כמו השיר ערש הנעים ביותר במבטא בולגרי,

כל פעם כשאמרה סלט כרוב(כרוף), נקרענו מצחוק והבענו משאלה עמוק בלב שזה לא ייעלם לעולם.

כל כך הרבה רגעים ביקשנו ועודנו מבקשים לנצור.

אבל, הטבע כטבעו נוהג - וזה מתחיל להיעלם.

היא באה בימים.

שוכבת במיטה כבר לא זוגית, מתכווננת

וזה אף פעם לא ודאי איך אפגוש אותה.

רגע פסיעתי אל החדר והיא מפנה את הראש

אור בעיניים התכלת הצלולות שהעפעפיים מלמעלה מאיימים לכבות,

וקוראת לעברי- "מאיה" (לצערי כבר לא מאיונה, נשארו בודדים שעוד קוראים לי ככה ופה מבקשת מכם לא להפסיק- כי היא המקור!).

אני עומדת ליד המיטה ומנסה לברר איזו תודעה פוגשת אותי.

אני רואה אותה, היא אותי.

יד ביד, נעימה כמו יד של ילדה.

אני מלטפת אותה והיא שואלת שאלות חולין- ואני בפנים מתהפכת מהערצה כלפי המאמץ להישאר איתי ממוקדת.

הרוך מתפרץ מכל הסובבים אותך. לכתך מפיצה רוך וטוב וכוונה טובה.

ואולי זהו תפקידך האחרון ברגעים האחרונים שבין החיים למוות.

שיעור לכולנו של רוך ועדנה.

זכות גדולה לזהות ולהיות עדה לכך מהצד.

בדיוק לפני יממה השמעתי לך שיר בצרפתית ועינייך נפקחו לשמע הצליל היפה בעולם

ליטפתי את שערך ולחשתי לך שאנחנו פה איתך ולא נעזוב.

כמה ימים שאנחנו מסביבך, כבר לא מחזיקים אצבעות אלא מבינים ומשלבים ידיים חזק.

הלב שלנו מדמם אל מול הזמן הממושך הבלתי מתחשב

מביטות בך מצידי המיטה

בוחנות את צבע הפנים

את צליל הנשימה 

בודקות דופק וחמצן בדם

כל החושים שלנו מכוונים אלייך,

מלקטות סימנים מתוך גופך שעייף ורפה על המיטה,

ומחסירות פעימה כשמאשרות לך להרפות ולעצום עיניים.

את יכולה ללכת.

נהר שוצף של רגשות לוקח אותנו בזרם ללא רחמים.

לא מזמן ביקרתי אותך

ויכולת הדיבור עוד הייתה לצידך

נפרדתי ממך לשלום

עמדתי בפתח חדרך

הסתובבתי אלייך

שלחתי לך עוד נשיקה באוויר ואת, 

הפנית אליי את הראש

במבט עיניי התכלת והעפעפיים העייפים

כהרגלך אמרת

"להתראות, תמסרי דש."

המילים, כמו סכין מנתחים חצבו לי את הלב.

ידעתי כי לא תהיה עוד פעם שאשמע אותן נאמרות מפיך

וצונאמי של געגוע לימים שלא יחזרו שטף את המרחק ביני ובינך.

שאף אחד לא יתבלבל-

את העץ הכי חזק ביער.

בצניעות וטוב לב, בשקט ובידיעה פנימית

היית עמוד התווך של הבית ושל המשפחה.

ואנחנו, 12 הנכדים

צובט לנו בבטן על לכתך.

את תמשיכי לזרום בעורקינו לעד

הסלנג ושאריות התרבות הבולגרית שהבאת איתך

ימשיכו לפעום ולצאת מאיתנו בטבעיות

לא נשכח אותך סבתא אהובה שלנו

עכשיו זה זמנך, ללכת מעולמינו אל עולמך

להצטרף לכל אהובייך שממתינים לך

וסבא בראשם.

נזכור אתכם תמיד.

תהיה מנוחתכם עדן

ונוחו על כנפי השכינה.