כל העולה על הכתב

בבית אני אהוב בבית שלנו אנחנו מרגישים הכי בנוח, משוחררים, הרבה פחות מאופקים ומאפשרים לעצמנו להרפות ולהיות טבעיים. אך כשמדובר על הגוף שלנו זה לא תמיד כך. בבית הגופני שלנו אנחנו לא תמיד שקטים ולעיתים הרבה פחות נינוחים. לעיתים אנו מטילים בו ספק וחווים חוסר חיבור אליו. לפעמים אדם יכול להרגיש לא שלם עם גופו. לעיתים הוא כאוב, כעוס, מפקפק ולא מרגיש שלמות מלאה ואולי מבקש גוף אחר. יש רגעים בהם הגוף כואב והכאב יכול להפוך לתסכול וטרדה. כאב יכול להוביל אותנו לפתח גישה של סלידה כלפי הגוף

כאנשים מגמגמים, אני בטוחה שכולנו שמענו שהנשימה והדיבור קשורים זה לזה. נשימה היא דבר כל כך רחב ומורכב שצריך (אם זה מעניין אותנו) להיכנס ולהעמיק בתוכה, לפרק אותה ולהבין מבפנים את הדבר הזה שהוא כל כך קרוב ועדיין כל כך רחוק מהעין של עצמינו. לימדו אותנו ללכת, לאכול בסכין ומזלג, לכתוב, נימוסין ודרך ארץ אך לא לימדו אותנו לנשום. זו "אפליקציה " קסומה וכמוסה של הגוף, אוטונמית ובלעדיה לא נחיה. בילדותי גמגמתי קשות, בליווי שלל התופעות הגופניות של חרדה, תקיעות וסבל. תחושה של עמידה מעל תהום

שעון - הקיר נפל והזמן עצר מלכת. יום למחרת הסתכלתי מקרוב על המנגנון, יישרתי את המחוגים שהתעקמו הקשבתי קשב רב לתקתוק השעון ועקבתי אחרי הזמן שנמצא בתנועה מתמדת עתיד הפך להווה שהפך לעבר כהרף עין הרגשתי בגוף את השהייה בחיק הזמן וחשבתי על האביב שקורה עכשיו. צמיחה משגעת כתוצאה של כל מה שהשתרש באדמה. הזרעים טמוני הפוטנציאל והאנרגיה לנבוט ולהתפתח נפלו על האדמה אשתקד עפו ברוח ונחתו במשכנם החדש שם שהו בתרדמת חודשים. מים שהתאדו בעבר מחום השמש ונאספו מהאוקיינוסים כלפי מעלה איבדו את המלח