כל העולה על הכתב

בנות גופי עם צמה וגומה בהליכה תמירה מהירה  מתרחקות חוטים שקופים בין אצבעותיי מושכת בעדינות עוד קצת אליי הלוואי הייתי סלע ביער ואתן טחב ירוק-זוהר רך היינו נושמות יחד באיטיות לַחוּת ואור החוטים השקופים שלי נחלשים מול הטבע. בערב, אוחזת חזק בשיער כשמחלקת לְשָׁלוֹשׁ בעיניים חצי עצומות קולעת ולוקחת        את         הזמן עכשיו תורי. תמיד היו אמהות ובנות, תמיד נקלעו צמות בערב תמיד נפרדו בנות מגוף אימן והתרחקו. עכשיו תּוֹרָן .

עֵץ עוֹמֵד יָחִיד בַּיַּעַר אַךְ לֹא לְבַד כֻּלָּנוּ שׁוּתָּפִים לְאוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ אוֹתָהּ הַנְּשִׁימָה אוֹתָהּ הָאָרֶץ מִתַּחְתֶּיהָ יַעַר אֵינְסוֹפִי שָׁמַיִם תַּת קַרְקָעִיִּים שָׁם שְׁלוּבֵי זְרוֹעוֹת אֲנַחְנוּ תּוֹמְכִים זֶה בָּזֶה אַחִים לַיַּעַר בְּשֶׁקֶט תְּהוֹמִי, מַקְשִׁיבִים עֵץ לְעֵצָה יוֹדְעִים מָתַי לְשַׁלֹּחַ שֹׁרֶשׁ  לְהַגִּישׁ חִבּוּק בְּלִי חֲפִירָה יְתֵרָה וּמִלּוֹת-הַלֵּל. אַחִים לַיַּעַר  אֲנַחְנוּ רֶשֶׁת שׁוֹמְרֵי הַגַּן  מְגַלִּים אַחְרָיוּת עַל הַצּ

פַּנְתֵּר שָׁחֹר הֵגִיחַ מֵהָאַיִן בַּחֹשֶׁךְ חַף מֵאִיּוּם בָּא לְעֶבְרִי הַטְּרׇפֵּזְיּוּס כּוֹאֵב מַזְכִּיר אֶת חֹטֶם הַפַּנְתֵּר  שְׁנֵיהֶם מְסַמְּנִים לִי לְכִי כְּבָר, לְכִי קָדִימָה. פַּנְתֵּר שָׁחֹר  כַּאֲשֶׁר הוֹלַכְתָּ אוֹתִי, הֲיָדַעְתָּ? בְּהֲלִיכָתְךָ נִדְחַפְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת  הָלַכְנוּ זֶה אַחֲרֵי זֹאת לְאֹרֶךְ הַגָּדֵר. בָּאתָ מִתּוֹךְ הָאַיִן בִּשְׁכָמוֹת שְׁחֹרוֹת וּנְחוּשׁוֹת בְּעֵינַיִם יוֹדְעוֹת וּבְרוּרוֹת והַשְׁאָרַת שֹׁבֶל מִסְתּוֹרִין. בִּשְׂפ

אל זרועות הארץ כמהתי ליפול  אליה הייתי צריכה לעקור צל של ספק כדי  להיות בתוכי ומעליה קשת. אשרי מלאכת החישוף העצמי והחקירה. האֶתֶר הקרוב נושא סימני דרך  אל בורות המים

Sesbania grandiflora הֶגֶה חָסוּם הִתְקַשָּׁה לִמְצֹא נָתִיב לִיצִיאָה תָּקוּעַ וּמְקַרְטֵעַ נִבְלַע, נִבְלַם בַּלֹּעַ הוֹלֵם פּוֹעֵם הַלֵּב  דּוֹפֵק בִּמְעָרַת הַפֶּה הֶחָלוּל שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא מִלִּים שְׁבוּרוֹת לִרְסִיסִים חָצָץ שׁוֹבֵר שִׁנַּיִם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה פְּנִימָה נְקִיקַי מְבַקְּשִׁים מִרְוָח רָחָב לְאוֹר וְקוֹל יוֹנָתִי אֶת קוֹלֵךְ אֲנִי מַתְחִילָה לִשְׁמֹעַ שָׂבַעְנוּ שְׁתֵּינוּ מִגָּרוֹן צָרוּד וְעֶלְבּוֹן רָקַעְנוּ עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁבִּקַּשְׁנוּ דְּרוֹר-

אמצע כל האופק הזה נשלחה אליי אנפה לבנה בנוכחותה סימנה לי לעשות תקווה בתוכי על הברכיים עוקרת ותולשת עשבים וקוצים מפנה מקום לזרעים הבאים בתור  המחכים בצמא לגשם  נביטת זרעי הדלעת תשלח קנוקנות ירוקות בסלסול-פרא טבעי אפשר לצמוח מאחורי האנפה רקע אפור קווי שמש מסנוורים בכתום וזהב חותכים  ומסמנים קווי מתאר חדשים בענן סודקים מעטפת קשיחה מסביב ללב שהתעקש להחזיק אהבה התקווה הבטיחה וקיימה. השמש שעלתה בשחר ההוא היא אותה השמש העולה של היום מסמנת כי אפשר לזרוח הגשם הביא בשורה והוציא לחם מן

מעל ראשי שמיים של סתיו תנועת עננים וציפורים בנדידה תדר של חגים נישא ברוח נישא גם זכרון אל תהום הנשייה חלפו שנתיים. בא צער בחזה תמונת שמיים יורדת תמונת פיר עולה הם עדיין שם…. ומה על הארץ, האדם והאדמה נלקחת על כנפי הדמיון ארקא  אל התוהו האפל קולות אטומים וחסרי אוויר  נתקלים בקירות אבן  חושך יום ולילה איום הוא שקט הבדידות נפש חיוורת עייפה מגעגוע וכמהה לחיות יש שם גוף ודופק מהר! אל המצולות שניתן עוד להציל! אין שם-מים מעל ראשם שבויים למטה 721 ימים מה מלחמה? השתגעתם? כולם הביתה. במ

היום במפתיע וללא הכנה מראש קפצה לי תמונה. זיכרון מלפני 7 שנים. בעולם הדיגיטלי הזה זכרונות מוקפצים. פתאום אנחנו נזרקים מההווה, אל רגעים מהעבר. יש בנו לפעמים המון ביקורת על הקצב והקידמה. לעיתים אני חשה התנגדות למהירות של העולם החדש, יש בי את הרצון להאט את הקצב המהיר אבל זו הייתה הפתעה לטובה שלקחה אותי לרגע אחד אחורה בזמן. בזכות המכונה המוזרה הזו והטכנולוגיה חזרתי לכמה רגעים שקצת שכחתי מהם. רעיונות, זכרונות, תמונות ומראות שבו לפתע בצהרי היום מהמקום הזה שכל כך אהבתי - חדר המחול.

כאשר מתבוננים בפעוט היושב על הרצפה ומשחק בשתי ידיו בקוביות, היציבה שלו מייד תופסת את עינינו. הוא יושב בגב ישר, נראה נינוח, נשימתו רגועה....

יש עץ שקמה בשכונת הים שנראה כמו מלך. כמעט אפשר לחשוב שהבית נמצא בחצר של העץ ולא העץ שנמצא בחצר של הבית. קבעתי עם יובל להיפגש ולשמוע את סיפור העץ. נכנסתי אל הבית דרך הכניסה הראשית מכיוון מזרח. כמה צעדים ונעמדתי במטבח. כבר שם הרגשתי את העץ צופה עליי מהחצר.  התרגשתי לצאת אל המרפסת ולפגוש בו מזווית אחרת שהיא לא השביל הציבורי הצידי. כשעמדנו במרפסת מיד שמתי לב לנוכחותו העצומה. הגזע והשורשים נושקים למרפסת ואין הרבה מרחק ביניהם. שורשי העץ חשופים מעל האדמה, נראים כמו זוחלי-ענק במבט מל

עובדות החיים. מגדל המים בלב הקיבוץ- פעם שקק חיי ילדים סביבו קולות וצחוק. היום הוא שוקק חלודה עם דלת כחולה ומולו עץ חלול. כוח אדיר של הטבע וסבלנות רבת שנים גרמו לתנועה ושינוי. חלל חדר את החומר הדחוס של הגזע. החלל שנפער בגזע העץ מול מלאות מגדל המים  האין-גזע גרם לי לתהות במגדל ובתוכן שלו, הבלתי נראה. ועלתה בי מחשבה על דבר שהוא מעבר. לא כאן, בלתי נתפס בחושים ובכל זאת יש הבנה שהוא ישנו. העץ נראה במבט מהיר כמו עץ מתגעגע, כמה למישהו שאיבד. אך אני בטוחה שחלל העץ מתמלא מדי פעם בילדים

שעה שנהגתי במכונית ועל הכביש מונחת ציפור מתה וכנפה עולה ויורדת בגלל הרוח שעוברת בה, כאילו מנופפת לי לשלום. 2 עורבים נלחמים בזירה ופוצעים זה את זה. ראיתי דם ועצרתי כדי לא לדרוס וצפיתי ברביעיית כנפיים שחורות פרושות מתחככות זו בזו. צמח כנפי המלאך שתפס לי את העין. ביקשתי בנימוס ייחור ומאז הכנפיים האלה מסחררות לי את הלב. העלים יוצאים זה אחר זה ללא הפסק. מתוך הקיפול הם נפתחים בשוליים מחודדים מעוטרים בנקודות על חלקן העליון הירוק והתחתון צבעו בורדו - יין עם עורקים ברורים ובולטים. היו

"התרכזות היא ריתוק התודעה למקום"  ‌ देशबन्धश्चित्तस्य धारणा  מתוך היוגה סוטרה של פטנג'לי(3.1) כמה מילים על אהבתי (אהבתינו) הגדולה לטניס. ריתוק התודעה לכדור. רבות העיניים המביטות, העוקבות אחריו עיני השחקנים, כמו עיני המון האדם הצופה ביציעים ובמסכים, כמו עיני השופטים, כמו העיניים הקטנות של ילדי הכדורים הסמוקים, וכן גם מצלמת ה hawk-eye או השופט קו הרובוטי של ימינו- כולן נשואות אל עבר צורה דומה לשלהן - כדור אש חלול צהוב זרחני הנחבט הלוך ושוב במחבט שמחובר למבט, לגוף ולתודעה. ומסבי

סבתא רבקה. מותג שמלווה אותי כבר 41 שנה. סבתא רבקה זה צירוף מילים שמעלה בי ניחוחות של סירים מהבילים על האש, סיר מתכת ששומר בתוכו עיגול מושלם של אומלט (זר לא יבין זאת) מתוק הזיכרון שעולה כל פעם שאני עושה ספונג'ה ומכניסה את שולי השמלה בצד התחתונים כדי שלא תירטב. מכירה כל כך מקרוב את חריצי השנים על צווארה ועל הידיים. תמיד היו שם. העברית מתגלגלת לה בפה כמו השיר ערש הנעים ביותר במבטא בולגרי, כל פעם כשאמרה סלט כרוב(כרוף), נקרענו מצחוק והבענו משאלה עמוק בלב שזה לא ייעלם לעולם. כל כך

זמן נושא עימו את כל שאר הזמנים. הכל היה, הכל הווה והכל יהיה. מה שהיה, היה הווה והיה עתיד להיות. אין דבר שהזמן לא חל עליו. אין דבר שנשאר כשהיה. הכל ארעי. כמו רוח אחר הצהריים שבאה מהים ארעי הוא האור הראשון שעולה במזרח צבעים ושמיים כחולים-עמוקים חופת עננים שמסתירה את השמש שתיכף  תיחשף ותגלה את כל הסודות הכמוסים. גם הדף הזה עליו כתובות המילים הארעיות היה פעם עץ. ידי פלוני כרתו אותו והביאוהו אל המפעל. ידיים של פלוני אחר עיבדו אותו או הפעילו את המכונה שמי יודע האם היא תקינה ועובדת

" יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר ." (שולחן ערוך) הספר "שולחן ערוך" (הודפס בשנת 1565) נפתח בהלכה אולי החשובה ביותר עבור האדם ככל שיהיה, מכל דת וגזע, הלכה חובקת תבל אשר טמונה בנפשו, תלויה בכמיהתו ובכח רצונו של האדם. ולפיכך -  על האדם, מרצונו, לבחור להתגבר על יצרו ולעמוד עם עָמוֹד השחר לקום, לברך ולהתפלל. על האדם, מוטלת האחריות המוחלטת כלפי עצמו, הוא היחיד אשר יכריע האם לטפח ולפתח הרגל משונה שכזה -  להתרומם כנגד כח

בבית אני אהוב  בבית שלנו אנחנו מרגישים הכי בנוח, משוחררים, הרבה פחות מאופקים ומאפשרים לעצמנו להרפות ולהיות טבעיים. אך כשמדובר על הגוף שלנו זה לא תמיד כך. בבית הגופני שלנו אנחנו לא תמיד שקטים ולעיתים הרבה פחות נינוחים. לעיתים אנו מטילים בו ספק וחווים חוסר חיבור אליו. לפעמים אדם יכול להרגיש לא שלם עם גופו. לעיתים הוא כאוב, כעוס, מפקפק ולא מרגיש שלמות מלאה ואולי מבקש גוף אחר. יש רגעים בהם הגוף כואב והכאב יכול להפוך לתסכול וטרדה. כאב יכול להוביל אותנו לפתח גישה של סלידה כלפי הגוף

כאנשים מגמגמים, אני בטוחה שכולנו שמענו שהנשימה והדיבור קשורים זה לזה. נשימה היא דבר כל כך רחב ומורכב שצריך (אם זה מעניין אותנו) להיכנס ולהעמיק בתוכה, לפרק אותה ולהבין מבפנים את הדבר הזה שהוא כל כך קרוב ועדיין כל כך רחוק מהעין של עצמינו. לימדו אותנו ללכת, לאכול בסכין ומזלג, לכתוב, נימוסין ודרך ארץ אך לא לימדו אותנו לנשום. זו "אפליקציה " קסומה וכמוסה של הגוף, אוטונמית ובלעדיה לא נחיה. בילדותי גמגמתי קשות, בליווי שלל התופעות הגופניות של חרדה, תקיעות וסבל. תחושה של עמידה מעל תהום

שעון - הקיר נפל והזמן עצר מלכת. יום למחרת הסתכלתי מקרוב על המנגנון, יישרתי את המחוגים שהתעקמו הקשבתי קשב רב לתקתוק השעון ועקבתי אחרי הזמן שנמצא בתנועה מתמדת עתיד הפך להווה שהפך לעבר כהרף עין הרגשתי בגוף את השהייה בחיק הזמן וחשבתי על האביב שקורה עכשיו. צמיחה משגעת כתוצאה של כל מה שהשתרש באדמה. הזרעים טמוני הפוטנציאל והאנרגיה לנבוט ולהתפתח  נפלו על האדמה אשתקד עפו ברוח ונחתו במשכנם החדש  שם שהו בתרדמת חודשים. מים שהתאדו בעבר מחום השמש ונאספו מהאוקיינוסים כלפי מעלה איבדו את המלח