טחב

בנות גופי

עם צמה וגומה

בהליכה תמירה מהירה 

מתרחקות

חוטים שקופים בין אצבעותיי

מושכת בעדינות

עוד קצת אליי

הלוואי הייתי סלע ביער

ואתן טחב ירוק-זוהר רך

היינו נושמות יחד באיטיות לַחוּת ואור

החוטים השקופים שלי נחלשים מול הטבע.

בערב,

אוחזת חזק בשיער כשמחלקת לְשָׁלוֹשׁ

בעיניים חצי עצומות קולעת

ולוקחת        את         הזמן

עכשיו תורי.

תמיד היו אמהות ובנות,

תמיד נקלעו צמות בערב

תמיד נפרדו בנות מגוף אימן

והתרחקו.

עכשיו תּוֹרָן.