חדר מחול

היום במפתיע וללא הכנה מראש

קפצה לי תמונה.

זיכרון מלפני 7 שנים.

בעולם הדיגיטלי הזה זכרונות מוקפצים.

פתאום אנחנו נזרקים מההווה, אל רגעים מהעבר.

יש בנו לפעמים המון ביקורת על הקצב והקידמה.

לעיתים אני חשה התנגדות למהירות של העולם החדש, יש בי את הרצון להאט את הקצב המהיר

אבל זו הייתה הפתעה לטובה שלקחה אותי לרגע אחד אחורה בזמן.

בזכות המכונה המוזרה הזו והטכנולוגיה

חזרתי לכמה רגעים שקצת שכחתי מהם.

רעיונות, זכרונות, תמונות ומראות שבו לפתע בצהרי היום

מהמקום הזה שכל כך אהבתי - חדר המחול.

תמיד הייתה בי יראת כבוד למקום הזה

שהיה גם עוד הרבה דברים קודם לפני שהפך לחדר מחול

החדר המרשים עם הארכיטקטורה הישנה

עם חלונות העץ הורודים

עמד ישָן אך עדיין יציב וגאה

עם רצפה מבריקה ונעימה בכפות הרגליים

עם סאונד משלו, הד וריח מיוחד

עם קול קריאות הטווסים

קולות הילדים מהמגרש

וקירות ספוגים בזכרונות

צבועים שכבות- שכבות מעשרות שנים.

אהבתי כל כך להתאמן שם

ללמד וללמוד יוגה

להגיע לפני כולם בשעות הבוקר המוקדמות ולהישאר בערב עוד קצת אחרי שכולם הולכים

קרני השמש בשקיעה היו עוברות בין ענפי הדקלים, נשברות, מסתלסלות ונכנסות דרך החלונות הישנים,

צובעות את המקום בקסם של אור כחול-אדמדם.

לפעמים הרגשתי קצת קטנה בתוך האולם הגדול הזה אבל תמיד זה הרגיש לי כמו בית.

עכשיו נבנית שם שכונה.

דבר יפה אחר יתפוס את מקומו

עצים חדשים ישָתלו, שבילים וילדים על אופניים.

וכך עולם חדש דיגיטלי הזכיר לי זכרונות של עולם ישן

וגם געגוע קטן למקום המופלא שהיה

ולכך שהעולם לא מפסיק להשתנות.