ערים כדי לראות

"יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר." (שולחן ערוך)

הספר "שולחן ערוך" (הודפס בשנת 1565) נפתח בהלכה אולי החשובה ביותר עבור האדם ככל שיהיה, מכל דת וגזע,

הלכה חובקת תבל אשר טמונה בנפשו, תלויה בכמיהתו ובכח רצונו של האדם.

ולפיכך - 

על האדם, מרצונו, לבחור להתגבר על יצרו

ולעמוד עם עָמוֹד השחר

לקום, לברך ולהתפלל.

על האדם, מוטלת האחריות המוחלטת כלפי עצמו, הוא היחיד אשר יכריע האם לטפח ולפתח הרגל משונה שכזה - 

להתרומם כנגד כח המשיכה, מול התאוה והרצון להמתיק עוד קצת את שנתו

כדי להעיר את השחר, בטרם השחר מעיר אותו,

ולהיות בערות ובצפייה בזריחת החמה,

כאשר זו עדיין מתחת לאופק 

ושירת הציפורים טרם נשמעת.

הערות מוקדם בבוקר

מעודדת את קיום והחייאת הנפש,

זוהי ערות למציאות, ליש ולקיים.

אין דומה להרגל המשונה הזה ואין לו תחליף.

היממה הגדושה והעמוסה של האדם של ימינו יכולה גם להפתח בשקט ולְבַדִּיּוּת עם אור ראשון.

האדם של ימינו מתמודד עם חרדת החמצה (Fomo) ועם כח משיכה עצום נוסף אשר מושך את נפשו וחשקו וגורע את מבטו מהטבע ומהעולם ושואב אותו אל מסך קטן ומסנוור שמונח בכף ידו ופולט עומס מידע הזורם אל תודעתו.

כמו אגם שעולה על גדותיו משום שנקווים אליו מי נחלים רבים משטפונות- הצפה עצומה של התראות ואינפורמציה ואת הכל הוא רוצה לראות, לבלוע, לקרוא, לספוג, לשלוח, לעקוב, להגיב, להעתיק ולשתף.

האדם של ימינו הפך עבד, מושפל ומנוצח מול האבן השואבת של ימינו בצורה של סמארטפון.

גם אם לפעמים הידע המוזרם הוא טוב, חשוב ומלמד, 

ודרכו יכולה להיווצר התפתחות כמו יצירת קשר, למידה, מחקר וידע - הוא לרוב רב מידיי, גדוש ועשוי לגזול לנו את הזמן.

וכך מוכרע ומוזנח יופי העולם, יופי הלב והנפש, והם יוצאים נפסדים והטבע מוחמץ משום שאין עיניים המביטות אליו.

מאחר ותשומת הלב של האדם נגררת למחוזות רחוקים והרבה פעמים ריקים, כך נגרר גופו למנח עקום וחסר חיות שבו היציבה משובשת, הנשימה רדודה ואין לה דרכים פנויות לעבור בהן וכך התודעה מעורפלת, כבויה ואינה ערה - 3 חברות שתמיד הולכות יחדיו ומשפיעות זו על זו -

יציבה, נשימה, תודעה.

כה חזק הוא כוחו של מכשיר פלאי זה אותו אנו נושאים עימנו לכול מקום כמו חור שחור ביקום השואב אליו כל דבר ועניין - חלקיקי זמן, עבר, הווה עתיד כמעט מבלי יכולת להתנגד.

הרב קארו, מחבר שולחן ערוך, לפני 466 שנה, לא שיער בנפשו עתיד כזה ומציאות בה האדם יתמודד, לא רק הרגלים והתנהגות טבעית פשוטה שהיו כאן תמיד, כמו להישאר במיטה עוד קצת, אלא גם עם חפץ חיצוני שמהווה כמעט כמו עוד איבר בגוף ומדיר את מבטו של האדם ותשומת ליבו מן העולם.

האדם יוצא מן העולם (בין היתר) כאשר הוא טבול באותם מי הנחלים ששוטפים את הסמארטפון שלו, תודעתו והגותו. כמו כן, כאשר אינו עומד בבוקר לפני עלות השחר ואין זה משנה מה יעשה בזמן הזה-

יברך, יבהה בכוכבים שכבים לאיטם או סתם ישתה כוס קפה מול חצרו, יהרהר.

ייתכן וזהו עידן של כמעט היעדר תשוקה לרוח ולטבע.

כיום באמת נדרשת קצת גבורה של אריות ולביאות

לעמוד מול המציאות המורכבת והרועשת של ימינו.

שפע בל יתואר של חומר ומידע, מכריעים את השקט, את

הפשטות והצימצום, מקהים את החושים ומרחיקים אותנו מהלכי הנפש והמחשבה שלנו או במילים פשוטות יותר, מרחיקים את האדם מעצמו.

"יתגבר כארי" - הלכה זו ראויה להיכתב בענק על לב-ליבנו, על גשרים, כיכרות ושלטי חוצות,

אולי גם על המקרר.

צירוף של שתי מילים המבטאות כח עצום כפול.

יתגבר, כארי.

על פניו הרב קארו יכול היה להסתפק ב -

"יתגבר האדם לעמוד בבוקר….." 

אך בהוסיפו את המילה "כארי",

קארו מדגיש את העוז והאומץ שעל האדם למצוא בתוך ליבו ונפשו כדי להתגבר ולהיות גיבור מול דחפים ונטיות טבעיות, מול התשוקה לספוג ולדעת עוד דרך גלילת מסך ורשתות אינסופיות.

כל חי אשר קיים על פני כדור הארץ - נע מתוך כח רצון.

כל דבר ממשי שקיים, כל מעשה ופעולה היוצאים לכדי ממשות - הכל נובע מניצוץ ודחף.

אם נראה זאת כמעשה ערכי, נוכל להרגיל את עצמינו להתעורר מוקדם,

להתבונן על שמי הבוקר

ופשוט להיות

ערים כדי לראות

ינואר 2025